מועלם נ' משרד עו"ד מיכאל שיטרית

פסק דין

בפניי תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה ביקש התובע לחייב את הנתבע, בתשלום הסך של 32,000 ₪.

פתח דבר

לטענת התובע, ביום 05.04.2011 חתם עם הנתבע, עורך דין במקצועו, על הסכם שכר טרחה, לצורך טיפול בתיק בענייני משפחה, אשר מנהל התובע כנגד אשתו, בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני (להלן: "השירות המשפטי").

הוסיף התובע וטען כי, בגין השירות המשפטי הנ"ל, שילם לנתבע הסך של 16,000 ₪ במזומן, אך יחד עם זאת, הנתבע הפר את הוראות ההסכם עימו, לא סיפק את השירות המשפטי, לרבות לא הופיע לדיונים בעניינו, כאשר לדיונים אחרים אליהם הגיע, לא עשה עבודתו נאמנה, ונראה כי לא התכונן כראוי.

עוד טען התובע כי, בתאריך 17.05.11 הודיע לנתבע על הפסקת את ההתקשרות עמו, כאשר בקשתו להחזר סכום שכר הטרחה ששילם לנתבע, נענתה בשלילה.

התובע מבקש לחייב את הנתבע בהחזר הסך של 16,000 ₪ בנוסף לתשלום הסך של 16,000 ₪, בגין עוגמת נפש שהסב לו הנתבע.

מנגד, מבקש הנתבע להורות על דחיית התביעה. לטענתו, התובע החליט לפטרו על דעת עצמו, וללא כל הצדקה.

הוסיף הנתבע וטען כי ביצע את עבודתו במסירות, לרבות פגישות עם התובע, הכנת כתבי טענות, הכנת תצהירים, תגובה לתביעת גירושין, תגובה לצו הגנה וכן ייצוג בבית המשפט.

עוד טען הנתבע כי, התובע קיבל הנחה משמעותית בשכר הטרחה, ושילם רק 16,000 ₪ במקום 22,000 ₪, כאשר בתיקי משפחה מסוג זה, גובה שכר הטרחה שגבה מהתובע הינו כמקובל ב "שוק עורכי הדין".

לטענת התובע, בהסכם שכר הטרחה עם התובע סוכם כי, הסכום הינו סופי, ולא ניתן לשינוי, אלא אם הטיפול בתיק יסתיים תוך חודש, מה שלא קרה במקרה עסקינן.

הנתבע מבקש להורות על דחיית התביעה, וחיוב התובע בהוצאות משפט.

דיון והכרעה

חובותיו של עורך דין המייצג לקוחו נובעים משני מקורות, החוזי והנזיקי.

המקור החוזי, הבסיס העיקרי לחבות עורך הדין כלפי הלקוח הוא בהסכם שביניהם. החובה מבוססת על תנאי ההסכם במפורש או מכללא, לפיו נדרשת מעורך הדין זהירות ומיומנות במקצועו; לגבי התקשרות זו חל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 וכן חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א- 1970.

המקור הנזיקי, מחייב כל בעל מקצוע בזהירות כלפי מי שעלול להיפגע מפעילותו, כאשר הבסיס הנורמטיבי לחיוב זה נובע מסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

על עורך הדין מוטלת החובה, ככל בעל מקצוע אחר, לנהוג כלפי לקוחו בנאמנות, מיומנות וזהירות, אולם מעורך הדין דרש המחוקק סטנדרט התנהגות רם יותר, הנובע מעצם הגדרת ומהות תפקידו; סעיף 54 לחוק לשכת עוה"ד, התשכ"א- 1961 קובע כי:

"במילוי תפקידיו יפעל עו"ד לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".

הלכה מושרשת היא כי עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול בעבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות. יחד עם זאת, חובת הזהירות המוטלת על עורך הדין אינה מוחלטת. מעורך דין העושה מלאכתו למען לקוחו, נדרשת רמה מסוימת בכל הקשור לידיעת החוק, לעמוד בלוח זמנים, להכין כראוי את התביעה, לפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט, ולנהל את הדיונים שם כראוי. גם במתן ייעוץ משפטי ופעילויות של עורך דין מחוץ לכותלי בית המשפט, מוטלת על עו"ד החובה לנהוג כפי שהיה נוהג עורך דין סביר העוסק באותו נושא ברמה סבירה. מעורך דין כאיש מקצוע שחובת נאמנות והתנהגות שביושר ובהדר הם מיסודותיו נדרש יותר (ראה: ע"א 37/86 ע"א 58/86 משה לוי [פורסם בנבו] (המערערים בע"א 37/86) נ' יצחק יחזקאל שרמן (המשיבים בע"א 37/86), פ"ד מד(4), 446 , 463-464 (1990)).